אני רואה את עצמי יושבת בראש שולחן אליפטי ארוך בצבע בוק בהיר.
עיניים משוכות באייליינר, צלילית ירוקה מעושנת צמודה בפס דק לעפעף.
חצאית עפרון בגזרה גבוהה, וחולצת סאטן סגולה עם מחשוף קטן.
הפה שלי זז בסערה, נראה שאני דואגת לחדד כל עיצור, לבטא את המילים ביסודיות.
אני קמה מהכסא תוך כדי הנאום. מחוות ידיים גדולות מלוות את כל התהליך.
מעניין על מה אני נואמת בכזו נחישות..
עוד רגע אשלוף מקל מתכת קטן שיפתח למקל ארוך יותר, אותו אשלוף ממגירה סודית בחלק הפנימי של השולחן.
אני אצעד בבטחה לצדו השני של החדר, ואסמן באמצעותו נק' קיצון שונות בקצוות של גרפיים. אולי מפות.

באני רוצה לכוון את האנרגיות שלי להשקעה בתואר הזה.
אני כל כך אוהבת ללמוד ולחשוב, אני יכולה לעשות את זה. אני מסוגלת.
לשים את זה ראשון. לפני הכל.

זה עתיד טוב.
זה עתיד בטוח.
לא כי אני רוצה ללכת בדרך שכולם מסביב הולכים,
לא כי זה הדרך ה'טבעי' או 'המתבקש' -
אלא כי אני חוויתי חיים של אושר ונירוונה. ויום אחד - אני אכבוש את החלום ואחיה כך שוב.
אבל אני לא רוצה שזה יהיה לרגע, או לתקופה.
אני רוצה להיות מסוגלת לנהל את החיים שלי לפי ראות עיניי במלוא מובן המילה.
אני רוצה להיות מסוגלת ללכת לחור הכי נידח ולא להצטרך סיוע של אף אחד.
אני רוצה לטייל עוד הרבה.
אני רוצה להיות שוב בהודו, לראות עוד מהמזרח.
אני רוצה להיות במקסיקו, ובברזיל,
לטייל באירופה ואפילו באוסטרליה.
אני רוצה לחקור ולספוג ולעוף ברוח כמו ציפור.

פרחים מהפנטים
מלחשים בערוגות
צמחים מצחקקים
בכל מיני קולות

צ'י

"אתר של גויים" או "רשומה אנונימית של מחרוזות קוד HTML של הרבה 0 ו - 1"? זאת השאלה.
...
אמנות או נמות, כך אומרים הצעירים הבוהיימיינים. ובצדק.

אתה ניגש בלתי ערוך או מוכן לקראת בועה. בועה אמורפית שהיא פרי יצירת מלאכת מחשבת של איש רוח זר שבמקרה הטוב היית שמח לשבת איתו לישיבת חולין של שישי בערב, ובמקרה הרע היית מקבל מטלת מנחה שכוללת קריאה של ביוגרפיה שלו או מקבץ סינופסיסים של תסריטיו, או סריקה של עבודתיו, ויהא תחום יצירתו שיהא. הרמז המקדים היחידי שאתה מקבל הוא ה'ז'אנר'. סוג של מונח-מטריה שיעודו הוא ביצירת דפוס על רקע מכנה משותף, שבמקרה הזה, לנו - כצופים, הנ"ל יסייע בבחירת מוקד השמת תשומת ליבנו וריכוז תועדתינו ברגע נתון מסויים בסופ"ש הזה, וכמעט בכל הסופ"ש כולו. בכל החיים כולם.
אז אתה ניגש לבועה, ונשקך היחיד הוא הז'אנר. זה סרט. זה סרט מתח. דרמה. אימה. המוח מתגונן מיידית כמעט ומתחיל להריץ תוכנה מובנית של ניחושים (מבוססים אמנם, אך לעיתים אינם אלא אסופה של דעות קדומות): זו דרמה - היא תהיה ארוכה ודביקה. זו אימה - יהייה פה דם אולי. כנראה. אבל כל אלו אינם אלא משחקים מקדימים בינך לבין עצמך בשלב מעלה האדרנלין של טרום התיצבותך מול הבועה הזאת. הצפייה באמנות. הסחת הדעת המושלמת.
אתה ניגש, משתיק את המוח (בכוח, אם צריך), ומתמסר ליצירה שאותו איש רוח זר עמל, לבטח כה רבות, למענה. אותה תבנית לתוכה יצק את רגשותיו, רעיונותיו, תשוקותיו, פחדיו, כעסיו, עליצותו, ומקסם שלם שהוא כמו קשת בענן מפוזרת שמרכיבה את פנימיותו של אדם. כמה נפלא זה, שבשונה מבעלי חיים אחרים - יש בנו הדחף היצרי הפראי והבלתי ניתן לריסון לעיתים, להוציא את כל הבלאגן הזה החוצה.
הבועה שלי - היא הבלוג, נכון לרגע זה בזמן, ואליה אני יוצקת בגאון את הבלאגן האלגנטי שרץ עכשיו אצלי במוח.
כולנו אמנים. כולנו בני אדם.
כולנו אנשי רוח זרים שתועים ולעיתים נתקלים זה בזה.

אני מעדכנתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת

אני זוכרת :)

אני אוהבת.

אותי.

שישי בצהריים.
חג.
אמביינט ברקע.
מנסה להרגע. נרגעת . . . . .
פתחתי בלוג.
האם אעדככן אותו? אינשאללה.
מלא זמן אני מחכה להעביר שעתיים כאלו באינטרנט.
לסנכרן תכנים לאייפון, למצוא פורמט לכתוב בו קצת..
לסייר ביוטיוב..
פעם זמן כזה היה בשפע. פעם הייתי טובעת בתוך אוקיינוס של זמן כזה.
כועסת על עצמי שאיני מצליחה לנהל את השחייה.
והנה, היום, זמן כזה הוא בגדר פינוק.
בדרך המהירה ל 26.
כן. 4 חודשים... ואני בת 26.
אני מרגישה כאילו מדי פעם אני יוצאת בשוגג מתוך הקונכייה שאין אנו אמורים לצאת ממנה, לפחות אנו הבוחרים לחיות את המירוץ המודרני, ורואה הכל מבחוץ. מלמעלה. מהצד.
ואז, או אז: הכל מאבד פרופורציה והיגיון.
האמת, יש לי כל כך הרבה מה לכתוב. כל כך הרבה מה להגיד.
שכבר לא אכפת לי............ יקראו, לא יקראו, כן טייפו'ז, לא סימני פיסוק. טוב, חייב סימני פיסוק :) רק להקיא הכל לתוך השדה האייצ'טיאמאלי. הזיכוך המודרני המושלם לנפש החופשייה שכלואה לנגד מסכי פלזמה. פואטי, לא? פואטי חושילינג.

אז זהו וזה.
חודש
ועוד              חודש.
    יום.         ועוד.                יומיים.
הזמן הזה פתלתל ועם זאת כה ליניארי.

חבר שלי רעב.
הוא רוצה לאכול עכשיו.
ואני כותבת.
ורוצה גם לרוץ.
אני רוצה להכין ארוחת צהריים.
אבל אחר כך.
עכשיו אני רוצה לכתוב.
ואז לרוץ.
מה עושים?
חבל שאין אנו אסופה של קלטות VHS שאפשר לעצור בפאוז ואז כשסיימת להתעסק בשלך, להחזיר ב PLAY לזמן המשותף.
אבל זה לא באמת היה כיף ככה...
אז אני אסיים לעכשיו,
ואלך לרוץ. ולהכין צהריים.

בברכת שנה טובה לעצמי.
שנה של שקט.
של רוגע.
בתוך הראש ומחוצה לו.
של בריאות בגוף. בנשמה. באטמוספרה.
של כנות בהעדר הלקאה עצמית. של ביקורת שלא רק נותנים אלא גם מקבלים.
של ניקוז כעסים החוצה.
של שלום. של ביטחון. ואסרטיביות. ואמונה.
שנה של אמונה.
אמונה.
אמונה.
אמונה.

עד אחר כך - ___3> <-- אול'ז פיצ'י.