שישי בצהריים.
חג.
אמביינט ברקע.
מנסה להרגע. נרגעת . . . . .
פתחתי בלוג.
האם אעדככן אותו? אינשאללה.
מלא זמן אני מחכה להעביר שעתיים כאלו באינטרנט.
לסנכרן תכנים לאייפון, למצוא פורמט לכתוב בו קצת..
לסייר ביוטיוב..
פעם זמן כזה היה בשפע. פעם הייתי טובעת בתוך אוקיינוס של זמן כזה.
כועסת על עצמי שאיני מצליחה לנהל את השחייה.
והנה, היום, זמן כזה הוא בגדר פינוק.
בדרך המהירה ל 26.
כן. 4 חודשים... ואני בת 26.
אני מרגישה כאילו מדי פעם אני יוצאת בשוגג מתוך הקונכייה שאין אנו אמורים לצאת ממנה, לפחות אנו הבוחרים לחיות את המירוץ המודרני, ורואה הכל מבחוץ. מלמעלה. מהצד.
ואז, או אז: הכל מאבד פרופורציה והיגיון.
האמת, יש לי כל כך הרבה מה לכתוב. כל כך הרבה מה להגיד.
שכבר לא אכפת לי............ יקראו, לא יקראו, כן טייפו'ז, לא סימני פיסוק. טוב, חייב סימני פיסוק :) רק להקיא הכל לתוך השדה האייצ'טיאמאלי. הזיכוך המודרני המושלם לנפש החופשייה שכלואה לנגד מסכי פלזמה. פואטי, לא? פואטי חושילינג.

אז זהו וזה.
חודש
ועוד              חודש.
    יום.         ועוד.                יומיים.
הזמן הזה פתלתל ועם זאת כה ליניארי.

חבר שלי רעב.
הוא רוצה לאכול עכשיו.
ואני כותבת.
ורוצה גם לרוץ.
אני רוצה להכין ארוחת צהריים.
אבל אחר כך.
עכשיו אני רוצה לכתוב.
ואז לרוץ.
מה עושים?
חבל שאין אנו אסופה של קלטות VHS שאפשר לעצור בפאוז ואז כשסיימת להתעסק בשלך, להחזיר ב PLAY לזמן המשותף.
אבל זה לא באמת היה כיף ככה...
אז אני אסיים לעכשיו,
ואלך לרוץ. ולהכין צהריים.

בברכת שנה טובה לעצמי.
שנה של שקט.
של רוגע.
בתוך הראש ומחוצה לו.
של בריאות בגוף. בנשמה. באטמוספרה.
של כנות בהעדר הלקאה עצמית. של ביקורת שלא רק נותנים אלא גם מקבלים.
של ניקוז כעסים החוצה.
של שלום. של ביטחון. ואסרטיביות. ואמונה.
שנה של אמונה.
אמונה.
אמונה.
אמונה.

עד אחר כך - ___3> <-- אול'ז פיצ'י.