אני רואה את עצמי יושבת בראש שולחן אליפטי ארוך בצבע בוק בהיר.
עיניים משוכות באייליינר, צלילית ירוקה מעושנת צמודה בפס דק לעפעף.
חצאית עפרון בגזרה גבוהה, וחולצת סאטן סגולה עם מחשוף קטן.
הפה שלי זז בסערה, נראה שאני דואגת לחדד כל עיצור, לבטא את המילים ביסודיות.
אני קמה מהכסא תוך כדי הנאום. מחוות ידיים גדולות מלוות את כל התהליך.
מעניין על מה אני נואמת בכזו נחישות..
עוד רגע אשלוף מקל מתכת קטן שיפתח למקל ארוך יותר, אותו אשלוף ממגירה סודית בחלק הפנימי של השולחן.
אני אצעד בבטחה לצדו השני של החדר, ואסמן באמצעותו נק' קיצון שונות בקצוות של גרפיים. אולי מפות.

באני רוצה לכוון את האנרגיות שלי להשקעה בתואר הזה.
אני כל כך אוהבת ללמוד ולחשוב, אני יכולה לעשות את זה. אני מסוגלת.
לשים את זה ראשון. לפני הכל.

זה עתיד טוב.
זה עתיד בטוח.
לא כי אני רוצה ללכת בדרך שכולם מסביב הולכים,
לא כי זה הדרך ה'טבעי' או 'המתבקש' -
אלא כי אני חוויתי חיים של אושר ונירוונה. ויום אחד - אני אכבוש את החלום ואחיה כך שוב.
אבל אני לא רוצה שזה יהיה לרגע, או לתקופה.
אני רוצה להיות מסוגלת לנהל את החיים שלי לפי ראות עיניי במלוא מובן המילה.
אני רוצה להיות מסוגלת ללכת לחור הכי נידח ולא להצטרך סיוע של אף אחד.
אני רוצה לטייל עוד הרבה.
אני רוצה להיות שוב בהודו, לראות עוד מהמזרח.
אני רוצה להיות במקסיקו, ובברזיל,
לטייל באירופה ואפילו באוסטרליה.
אני רוצה לחקור ולספוג ולעוף ברוח כמו ציפור.

פרחים מהפנטים
מלחשים בערוגות
צמחים מצחקקים
בכל מיני קולות

צ'י

"אתר של גויים" או "רשומה אנונימית של מחרוזות קוד HTML של הרבה 0 ו - 1"? זאת השאלה.
...
אמנות או נמות, כך אומרים הצעירים הבוהיימיינים. ובצדק.

אתה ניגש בלתי ערוך או מוכן לקראת בועה. בועה אמורפית שהיא פרי יצירת מלאכת מחשבת של איש רוח זר שבמקרה הטוב היית שמח לשבת איתו לישיבת חולין של שישי בערב, ובמקרה הרע היית מקבל מטלת מנחה שכוללת קריאה של ביוגרפיה שלו או מקבץ סינופסיסים של תסריטיו, או סריקה של עבודתיו, ויהא תחום יצירתו שיהא. הרמז המקדים היחידי שאתה מקבל הוא ה'ז'אנר'. סוג של מונח-מטריה שיעודו הוא ביצירת דפוס על רקע מכנה משותף, שבמקרה הזה, לנו - כצופים, הנ"ל יסייע בבחירת מוקד השמת תשומת ליבנו וריכוז תועדתינו ברגע נתון מסויים בסופ"ש הזה, וכמעט בכל הסופ"ש כולו. בכל החיים כולם.
אז אתה ניגש לבועה, ונשקך היחיד הוא הז'אנר. זה סרט. זה סרט מתח. דרמה. אימה. המוח מתגונן מיידית כמעט ומתחיל להריץ תוכנה מובנית של ניחושים (מבוססים אמנם, אך לעיתים אינם אלא אסופה של דעות קדומות): זו דרמה - היא תהיה ארוכה ודביקה. זו אימה - יהייה פה דם אולי. כנראה. אבל כל אלו אינם אלא משחקים מקדימים בינך לבין עצמך בשלב מעלה האדרנלין של טרום התיצבותך מול הבועה הזאת. הצפייה באמנות. הסחת הדעת המושלמת.
אתה ניגש, משתיק את המוח (בכוח, אם צריך), ומתמסר ליצירה שאותו איש רוח זר עמל, לבטח כה רבות, למענה. אותה תבנית לתוכה יצק את רגשותיו, רעיונותיו, תשוקותיו, פחדיו, כעסיו, עליצותו, ומקסם שלם שהוא כמו קשת בענן מפוזרת שמרכיבה את פנימיותו של אדם. כמה נפלא זה, שבשונה מבעלי חיים אחרים - יש בנו הדחף היצרי הפראי והבלתי ניתן לריסון לעיתים, להוציא את כל הבלאגן הזה החוצה.
הבועה שלי - היא הבלוג, נכון לרגע זה בזמן, ואליה אני יוצקת בגאון את הבלאגן האלגנטי שרץ עכשיו אצלי במוח.
כולנו אמנים. כולנו בני אדם.
כולנו אנשי רוח זרים שתועים ולעיתים נתקלים זה בזה.